"שיניים", אמרנו.
אחרי כמה ימים השלשולים לא הפסיקו והחום הנמוך עלה לחום גבוה.
"וירוס", אמרנו.
שיעול הצטרף לחגיגה בנוסף לנזלת וחוסר תאבון.
"מחלה", אמרנו.
הלכנו לרופא (ואפילו שניים). הגרון נקי, האוזניים נקיות, הילד בריא.
"אתם מגזימים", אמרו לנו.
עבר יותר משבוע והבנאדם לא מבריא. חום כבר אין, שלשולים גם אין, אבל הוא לא אוכל, לא שותה, רוצה רק ידיים וישן 20 שעות מהיממה. כמו תינוק, מתעורר לחרבן וחוזר לישון.
לא הלך לגן, ביטלנו תכניות לסופ"ש, נשארנו בבית וטיפלנו בו כמו שמטפלים בתינוק חסר ישע שבקושי זז. זה התחיל להיות מפחיד.
רגע אחד מלפנות למיון, הוא התחיל להתאושש.
פתאום התעורר מאחת מהשינות המרובות שלו, שפשף עיניים וביקש: "קו" (קורנפלקס). הילד רעב!! למרות שאנחנו שונאים לתת לו "קו", מילאתי לו קערה בשמחה. הוא אכל כמה ביסים וחזר לישון. אבל זאת הייתה התחלה. אחר כך התעורר וביקש בקבוק. ואז פיפי. ואז לחמניה.
אתמול בלילה הוא כבר ישן במיטה שלו (אחרי שבשבוע וחצי האחרונים ישן רק איתנו) והיום סוף סוף הלך לגן.
ועכשיו אני חולה.
אני גוססת על הספה עם צינון ושיעול (לא בא טוב עם רצפת אגן חלשה) ומסתכלת על הבלאגן בבית, כל מה שנהיה בשבוע וחצי האחרון. עוד לא הספקנו להתאפס על המחלה שלו, ועכשיו אני חולה.
אנשים מסכמים את שנת 2017, מאחלים לשנת 2018. בדרך כלל אני מתה על הסיכומים האלה.. אבל למי יש אנרגיה בכלל. אתמול לפני 9 כבר הייתי במיטה. את הספירה לאחור עשיתי מתוך חלום ואת האיחולים אני אאחל אולי מחר.
אני אדחה קצת את תחילת השנה הפעם... מחכה להתחזק.
;){kind=link}